בתיר שוכנת בהרי ירושלים, על שלוחה מוארכת שכיוונה הכללי מדרום לצפון, בין נחל ביתר ממערב וואדי חסר שם ממזרח. אורכו של הכפר מדרום לצפון הוא כ-2.5 ק"מ, והוא מתנשא לרום של 900 מטרים מעל פני הים בצידו הדרומי, סמוך למשטרת חוסאן, ומשתפל עד לגובה של כ-600 מטרים בצידו הצפוני, סמוך למסילת הרכבת לירושלים שבנחל רפאים. סביב הכפר נובעים מעיינות רבים. הגישה אל בתיר ברכב אפשרית מכביש 375 או מהכפר הסמוך חוסאן.
בתקופה הרומית שכן היישוב סמוך לדרך שקשרה בין ירושלים לעזה, מעט צפונה ממיקומו כיום, במקום המזוהה כיום עם ביתר ומכונה בפי המקומיים בשם "חירבת אל-יהוד". שמו של הכפר "בתיר" משמר את שמה של העיר הקדומה ביתר.
בשנת 2007 התגלו בסמוך לבתיר שרידיו של יישוב שתוארך לתקופה הערבית הקדומה, לשנים 636 עד 661, וההנחה היא כי המקום היה מיושב ברציפות מאז ועד היום. מאז המאה ה-12 הייתה בתיר מרכז חקלאי חשוב לגידול ירקות.
עם תום מלחמת העצמאות ובמסגרת הסכם שביתת הנשק עם ירדן התירה ישראל לתושבי בתיר לעבד את אדמותיהם, שנותרו בשטחה, בעוד השטח הבנוי של הכפר נותר בתחום ירדן. הגבול החדש שנמתח בין שתי המדינות ניתק את הכפר מירושלים. חסן מוסטפא, אחד מתושבי הכפר שסיים את לימודיו באוניברסיטה, פעל רבות לפיתוח הכפר, והביא לסלילת דרך גישה חדשה אליו, חיבורו לרשת הטלפון וכן להקמת סניף דואר, בית ספר ומרפאה. הכפר התפתח במהירות, וחרג מתחום הגרעין ההיסטורי השוכן כיום בצפון היישוב.
ביוני 2014 הכירה אונסק"ו בנוף התרבותי של בתיר כאתר מורשת עולמית. ההכרה שנערכה בהליך מזורז, נועדה להגן על הכפר מפגיעת גדר ההפרדה - "בנייה של חומת הפרדה אשר עלולה להפריד את החקלאים מהשדות אותם עיבדו במשך מאות שנים"[3].
בבתיר משתמרת התרבות החקלאית ההררית המסורתית והעתיקה המתאפיינת בהקמת טרסות ובבניית מערכות השקיה המבוססות על הזרמת המים ללבריכת אגירה, ומהן אל חלקות העיבוד. הכרזת אונסק"ו מתמקדת בשני אזורים מחוץ לאזור הבנוי של הכפר: האחד והגדול יותר - ממזרח לבתיר ועד כביש המנהרות; והאחר - ממערב ליישוב, באפיקו של נחל ביתר. היישוב עצמו הוגדר בהכרזה כאזור חיץ.
אורכן הכולל של הטרסות באזור בתיר הוא כ-544 ק"מ, והן נבנו בבניית אבן יבשה. הטרסות מתחלקות לאלה שבהן פועלת מערכת השקיה, בדרך כלל סמוך לכפר; ולאלה המרוחקות ממנו ואשר בהן לא הותקנה מערכת השקיה. הטרסות המושקות עדיין שמישות ומטופלות בדרך כלל בידי נשות הכפר המגדלות בהן ירקות ופירות. לעומתן, כ-60% מהטרסות שאינן מושקות אינן נמצאות בשימוש, ונמצאות במצבי הזנחה שונים. בטרסות אלה עובדים בעיקר גברי הכפר המגדלים בהן זית ומעט גפנים. בטרסות נצבו בעבר עצי אלון, אך רובם נכרתו. בטרסות המרוחקות יותר נטעו בתקופת המנדט עצי אשוחית ואורן, ואלה מתפשטים בטרסות הנטושות.
בצידו הצפוני של הכפר, סמוך ממזרח לביתר (חרבת אל-יהוד), שוכנת מערכת השקיה הניזונה מעשרה מעיינות תת-קרקעיים. המים נאגרים בבריכת אגירה הידועה בשם "הבריכה הרומית", ושמונה המשפחות המתגוררות בכפר משתמשות בהן באופן שווה, אחת לשמונה ימים. מדידת המים נעשית באופן מסורתי באמצעות מקל המודד את עומק מי הבריכה. בשטחים המושקים גדלים עצי פרי, דוגמת שקד, משמש ותאנה, וכן ירקות המשמשים בעיקר לצריכה מקומית.
ענף גידול הזית תופס מקום חשוב בחקלאות המקומית, ועצי הזית מרוכזים בטרסות הלא מושקות. באזור התגלו בתי בד שעשויים להיות בני מאות שנים, ואשר מעידים כי גידול הזית רווח בכפר באופן רציף במשך תקופה זו. בתקופת המסיק, בחודשים אוקטובר-נובמבר, כל בני המשפחה עוזבים את בתיהם בכפר, ועוברים להתגורר במגדלי השמירה בגבעות הסמוכות לו. ענף גידול הגפנים הצטמצם ביחס לעבר, ושוב אינו מהווה מקור הכנסה של ממש לתושבי הכפר.
המבנים העיקריים בשטחים החקלאיים הם מגדלי השמירה שנבנו מאבן כדי לשמור על הטרסות המרוחקות מהכפר. כ-230 מגדלי שמירה תועדו בשטח, ואלה שונים זה מזה בממדיהם ובצורתם - חלקם בנויים מאבני גוויל ואחרים מאבני גזית. בעבר שימשו חלקם למגורי פועלים בעוד שאחרים היו בשימוש באופן זמני רק בתקופת המסיק. רוב המגדלים אינם נמצאים כיום בשימוש, וחלקם הרוסים לחלוטין. בשטח שוכנים מספר תנורי סיד, אך כיום כולם אינם בשימוש.
************************
אונסק"ו הכיר בטרסות העתיקות של הכפר הפלסטיני בתיר כאתר מורשת עולמית
בארגון ציינו כי ההחלטה התקבלה בהליך בהול בשל התוכנית להקמת גדר ההפרדה במקום. שרת התיירות הפלסטינית: "הגנה בינ"ל מפגעי הכיבוש"
ארגון התרבות, המדע והחינוך של האו"ם, אונסק"ו, הכיר אתמול (שישי) בטרסות העתיקות בכפר בתיר שליד בית לחם כאתר מורשת עולמית בעקבות בקשה דחופה של הרשות הפלסטינית. זאת על רקע התכנון להקים באזור בתיר את גדר ההפרדה.
באונסק"ו ציינו כי הכפר הוכר בדחיפות בשל "בניית גדר ההפרדה שעלולה להרחיק את החקלאים מהשדות שעיבדו במשך מאות שנים". ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו שנפגשה בקטאר, ציינה כי בניית הגדר עלולה לגרום ל"נזק בלתי הפיך" לטרסות המעובדות.
הצהרת האו"ם אינה מתייחסת לישראל, אך צוין כי "הנוף הפך פגיע בהשפעת תמורות חברתיות, תרבותיות וגאופוליטיות". בהצבעה שהתקיימה אתמול בדוחא, הצביעו 11 חברים בעד ההחלטה, שלושה התנגדו ושבעה נמנעו. שרת התיירות והעתיקות הפלסטינית רולא מעאייעה בירכה על ההחלטה ואמרה לרויטרס שהיא מבטיחה הגנה בינלאומית על הכפר כנגד "האפשרות שהכיבוש הישראלי יפגע בו".
הטרסות בכפר בתיר, מתוכננת בניית גדר ההפרדה במקוםמיכל פתאל
הרשות הפלסטינית פנתה בתחילת השנה לאונסק"ו, וחידשה את בקשתה לפתוח בהליך חירום להכרה בטרסות העתיקות בבתיר. הפלסטינים הגישו את הבקשה בהליך חירום, שמאפשר דיון מהיר באתרים הנמצאים בסכנת הריסה ושהכנסתם לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו עשויה למנוע פגיעה בהם. הפלסטינים טוענים כי הקמת גדר ההפרדה באזור תפגע בטרסות העתיקות ותהרוס מערכת השקיה וחקלאות יחידה מסוגה בעולם ובת אלפי שנים.
כמו כן, עתרו תושבי הכפר וארגון ידידי כדור הארץ לבג"ץ, והתריעו מפני הנזק שייגרם לנוף הטרסות הייחודי ולחקלאות המסורתית שמקיימת את הנוף הזה. במאי אשתקד בג"ץ הוציא צו על תנאי נגד משרד הביטחון שאוסר להמשיך בהקמת גדר ההפרדה באזור.
במאי 2012 פנו הפלסטינים לראשונה לאונסק"ו בבקשה להעניק לטרסות בבתיר מעמד של אתר מורשת עולמית. בבקשה, שנחשפה אז ב"הארץ", הם הדגישו כי "הבנייה של בתים, כבישים ותשתיות בעבור מתנחלים ישראלים בלבד גרמה לכך שהאזור ותושביו נכלאו בתוך מובלעת, והדבר מאיים על שלמות הנוף ועל האיזון האקולוגי והסביבתי".
הרשות הפלסטינית
אתר מורשת עולמית
ישראל
