الفيديو السابق تصوير وإعداد ميشيل حاج - ابو رايق

قناة الماء المجملة بالقناطر في الجعتون

تابعة لقصر سرسك

وادي الجعتون

مدحلة في خربة الجعتون

حلزونات وبقايا فخار في نبع المفشوخ قرب الكابري

شجرة الزنزرخت / زنزلخت

נחל געתון – ארכיון קרן קיימת לישראל

נתחיל דווקא בנהרייה; עיר יפה ומוכרת – "בירת הגליל המערבי". …שם מוזר – נהרייה, חשבתם על כך…?

האגדה המקומית יודעת לספר על קבוצה של "יקים" – יהודים שעלו מגרמניה בראשית שנות ה – 30 והגיעו לאזור ע"מ לאתר את מיקומה של העיר אותה ביקשו לבנות.
מושג רב לא היה להם על התכונות הנדרשות למקום הזה, אולם בדבר אחד לא היה להם ספק, שכן – בגרמניה אין עיר הראויה לשמה, שאין לה נהר גדול וסואן לחופיה… אי-לכך יש לקום ולתור אחר הנהר, ואם נהר יש – גם שם יש : "נהרייה" (יש להגות זאת בהטעמה יקית עסיסית ככל האפשר). הלכו צפונה… ביקשו דרומה… פנו כה וכה: דיונות למעלה, כורכר למטה ורק הנהר מסרב להופיע. לבסוף, באור שקיעה אחרון, הוחלט בדליית ברירה כי הנהר המבוקש יהיה ערוצו של "ואדי מפשוח", שעל גדתו נפשו עם שוך היום. מאז בנויה העיר משני צידי הנחל וזה קיבל את שמו העברי: "נחל-געתון". מכאן גם שמו של הרחוב המרכזי בעיר: "שדרות-הגעתון".

עד כאן דבר האגדה; מכאן כמה תובנות מקרקע המציאות: אין ספק שבאותם ימים רחוקים, כאשר הגיעו למקום מייסדי העיר – זרמו מים רבים באפיק הנחל, שכן זאת לדעת: בניגוד לגדלו של הנחל, שאינו מבין הענקים (…בלשון ההמעטה), הרי שבכמות המים הזורמים בו, אכן – אין שני לו בכל הגליל המערבי, כי בורך הוא לאורכו במעיינות רבים, אף עשירים במים, החל ממעיינות-הגעתון: "עין-ירק" (עין-ענקלית), "עין-אשחר" (עין א-סוויד) ו"עין-געתון" (עין אל- מג'נונה – "המעין המשוגע" הידוע ל"שמצה", דרך מעיינותיו הצנועים של נחל-מירב – יובלו הקטן והיפה של נחל געתון: "עין-מירב", "עינות-אט" ו"עין-חישור" ועד – 4 מעיינות כברי המפורסמים, הגדולים והשופעים שבגליל המערבי כולו: "עין-השיירה" (עין אל-באשה), "עין-צוף" (עין-עסל), "עין-גייח" (עין-פאוור), ו"עין-שפע" (עין אל-מפשוח). שפיעתם הכוללת של ארבעה מעיינות אלה היא כ – 1100 – 1300 מק"ש. יש לזכור כי כיום – אמנם כל המעיינות הגדולים תפוסים ע"י משאבות וצינורות ומימיהם מופנים לצרכי הישובים ההולכים ורבים, אולם בעבר – כאשר כל כמות המים זרמה חופשי בנחל אל הים, אולי המושג – "נהר" כן הלם את הקורה בו.

אם-כן כליווינגסטון בשעתו – נצא לתור את מקורותיו של נחל הגעתון. נצא מצומת נהרייה, אשר בו מתחילה "שדרת-הגעתון" ובמרכזה אפיק הנחל המוסדר בתעלת אבן מבוטנת, בנסיעה מזרחה אל צומת כברי המרומזר. נמשיך ישר בכביש למעלות (89), נעבור בצד ימין את תחנת הדלק, כשמאחוריה הולך ונפער העמק הרחב של נחל-געתון. עוד מעט – קט והשילוט על הכביש מפנה אותנו ימינה אל הקיבוצים "יחיעם" וגעתון" והמושב "עין-יעקב". פנינו, משמאלנו המחצבה הגדולה. אנו ממשיכים בכביש הפנימי (8833), עוברים על הגשר הנטוי מעל אפיק הנחל, עוד שניים – שלושה עיקולים רחבים ומולנו משמאל ניצב שלט- עץ (קק"ל) קטן המורה אל (…נכון) נחל-געתון. כאן אנו יורדים אל דרך כורכר טובה, חוצים שוב את אפיק הנחל על "גשר אירי" מבוטן מדרום לצפון. בהמשך הדרך – מזרחה, אנו מגלים שהנחל יוצר כאן עמק רחב המשמש כאגן חקלאי יחיד במינו. אין ספק: השילוב הזה של אדמת סחף פוריה, עם נחל שופע מים הם שיצרו לאורך ההיסטוריה הארוכה של המקום את מוקד המשיכה העיקרי שלו.
מצד ימין, במרחק של כ – 1 ק"מ ניתן כבר להבחין במבנה אבן גדול החרב בחלקו: "חורבת-געתון" הניצבת על תל מוארך. פנינו ימינה בדרך צדדית המובילה אליה וחנינו מול גשרון עץ נחמד, המעביר אותנו רגלית מעל אפיק הנחל – דרומה. אם הגענו בעונת החורף או האביב המוקדם – סיכויינו טובים לראות את מי – עודפי המעיינות זורמים באפיק הנחל. אולי אפילו "עין-געתון" זה ה"סרבן האולטימטיבי" המסתתר כאן ממש מולנו, מתחת לחורבה, מערבה לה – נעתר לזמן מה ומזרים בקילוח מפויס ועליז את מימיו במורד התל אל אפיק הנחל (…אם כן – זכינו! אם לא – אולי בשנה הבאה).
אנו פוסעים ברגלינו, עולים במדרון התל בשביל הקצר המוליך אותנו דרך פתח הכניסה בקיר האבן אל מתחם עתיק, בנוי היטב, מוקף חומה. בפי הערבים מכונה המקום: "ח'ירבת-ג'עתון".
חפירות ארכיאולוגיות של ממש טרם בוצעו במקום, אך הסקר מזהה בקרמיקה הרבה המפוזרת על התל הגדול (החורבה הבנויה – תופסת את חלקו המערבי בלבד) התיישבות במקום החל מן התקופה הישראלית (הברזל) – ימי הממלכה המאוחדת, אלא שבמקרא השם "געתון" לא מופיע ואין זיהוי מקראי למקום. יש המציעים לראות באתר את אחת מ – 20 ערי "ארץ-כבול", אותן מסר המלך שלמה לחירם מלך צור בתמורה לעזרתו בבניית בית המקדש וארמון המלך בירושלים. (מל.- א',ט). ואכן "על-פניו" נראה המקום בהחלט, כמתנה טובה וראויה ולא ברור – על מה חירם מתמרמר כל כך… (?)
השם "געתון" בגרסאותיו הארמיות השונות: "גיאתו" או "געתו" וכיו"ב, נזכר לראשונה בברייתא המפורסמת – "ברייתת דתחומין", המפרטת מאד את מהלך הגבול הצפוני של א"י – הוא הגבול המכונה: "גבול עולי-בבל" ואשר חשיבותו הגדולה היא בכך, שעד ימינו אלה – הוא הגבול הקובע עפ"י ההלכה את תחומי הארץ ואת הישובים החייבים, או הפטורים במצוות השמיטה ושאר המצוות התלויות בארץ.
שם זה מופיע גם ברצפת הפסיפס העתיקה מבית-הכנסת ב"רחוב" ("חורבת-פרווה"), אשר בעמק בית-שאן, (המצטטת את אותה הברייתא, עם כמה שינויים מעניינים) – פעם כ"מי גיאתו" ופעם כ"גיאתו עצמה" – הוא הישוב שהיה על התל בתק. המשנה או אף לפני כן. מכאן שאנו נמצאים על קו הגבול של א"י עפ"י ההלכה היהודית ו…אם נעשה פיסוק מספיק רחב – הרי שרגלנו האחת תהיה חייבת בשמיטה ובמעשרות כוהנים ואילו האחרת תהיה פטורה מהן.

בתקופה הצלבנית היה במקום מבנה כלשהו, אשר יתכן ששרידיו מסתתרים ביסודות המבנה הקיים. המקום נזכר בתעודות הטבטוניות מאותה תקופה בשם "ג'ייסון", או "ג'יזון" ואין צורך בדמיון פורה במיוחד כדי לזהות את מקור השם המשובש מעט. הסקר הארכיאולוגי מגלה כי אמת – המים ושרידי טחנת הקמח, הנראים מצפון לחורבה על אפיק הנחל, הם – אכן מן התקופה הצלבנית ונראה כי בתקופה זו הייתה פה חווה חקלאית אופיינית.

ולבסוף אל המבנה (ה"חורבה") הקיים כיום. נראה כי הוא נבנה אי-שם ברבע מהאחרון של המאה ה – 19 ע"י האפנדי הגדול מכולם: מישל סורסוק בן למשפחה בירותית ממוצא יוני, אשר פיתחה את ענף הבנקאות בבירות. סעיף נכבד ממשפחה זו החל לעסוק בתקופה זו ברכישת קרקעות אינטנסיבית בצפון פלשתינה, מתוך ראיה נכוחה – את ההתפתחות העתידית הן בחקלאות והן בתחום ניצני הנדל"נ ועליית הביקוש לקרקעות הן ע"י קבוצות נוצרים המתיישבים בארץ והן ע"י ראשוני התנועה הציונית המגיעים לארץ. הם רוכשים שטחים נרחבים בעיקר בעמקים – קרקעות "ג'יפתליק" (בבעלות הסולטן) וכן בדרך של עיקול קרקעות של כפריים, אשר בנסיבות הפוליטיות והכלכליות שנוצרו באימפריה העות'מאנית – ירדו מנכסיהם ולא יכלו לעמוד בהחזר ההלוואות שלקחו מן האפנדי.
בתוך חלקת "גן-העדן" הקטן בעמק הגעתון בנה לו האפנדי סורסוק חווה חקלאית סגורה, מוקפת חומה. הוא הפקיד עליה לשמרה ולנהלה אפנדי מקומי בשם עפיפי, אשר מהר מאד הרשה לעצמו להקים – במרחק מה מן החווה – ווילה מפוארת, שאת שרידיה החרבים, אך המעידים עדיין על תפארתה בעבר – כי רבה, ניתן עדיין לראות בין עצי האבוקדו במטעי קיבוץ כברי.
בהמשך התל מזרחה ניטע מטע עצי שקד – המקפידים מאז בכל שנה לחוג את חג הט"ו בשבט עד עצם היום הזה. נראה אם כן, שהחווה החקלאית המשיכה לתפקד עד סמוך למלחמת הקוממיות.
לאחר קום המדינה וקום קיבוץ געתון, עלו מספר רעיונות להפוך את המקום ל"אטרקציה – מניבה", אך בסופו של דבר קבלה את המקום הקק"ל, שהקימה בו חניון …ועדיין זקוק המבנה למישהו שידע לשמור אותו מפגעי הזמן הנוגסים בו בכל פה, בטרם גם כאן נאחר את המועד.

מסלול רגלי מומלץ בסביבה

לאחר שסיירנו ונחנו בתחומי החורבה, נצא דרך שערה – פתחה הדרומי. שביל דרוך מוליך אותנו מזרחה ואנו מוצאים את עצמנו פוסעים מעדנות בלב מטע השקדים הוותיק. השביל מקיף את חומות החורבה ואנו איתו צפונה. כאן נפגוש בשביל הבא מן החניון ופניו מזרחה. לפני שנמשיך בו – נישא עינינו: לפנינו קיר בנוי אבן שראשו אופקי והוא יורד ישר אל אפיק הנחל. מבט נוסף יגלה לנו כי ראשו (הנדבך העליון שלו, איננו ממש אופקי, אך שיפועו כלפי הנחל כל כך מתון שהוא נראה כמעט אופקי; שכן על ראשו נבחין אל-נכון בתעלה בנויה, אשר בימיה הטובים הוליכה מים אל טחנת קמח שניצבה על אפיק הנחל ונסחפה בשיטפון שלא הותיר לה כאן שריד (מלבד הקיר המדובר). במבט שלישי נבחין כי קיר תעלת האבן "מצופה" בנטף-נחלים ("טרברטין"), המעיד כי באותם ימים אכן פעלה התעלה וחלק מן המים שזרמו בה עלו מדי פעם על גדותיה וגלשו ע"ג הקיר תוך השקעתם אבן המכונה – נטף נחלים (שאנו מכירים היטב מכל קומקום חשמלי בבית).

פנינו ימינה ואנו ממשיכים מזרחה על השביל המעביר אותנו ב"מעבר בקר זוויתי", מוליך אותנו לאורך שדרת הברושים הזקנה. משמאלנו חלקת שדה חקלאי

ומולנו מבנה בטון קטן, שמימינו "מעבר בקר" נוסף. ואנו ממשיכים בדרך עפר המתעקלת ימינה ושוב ישר מזרחה. כאן משתנה הנוף ואנו מוצאים עצמנו לאורך אפיקו של נחל קטן המפלס דרכו בין מדרונות הגבעות שבאגפיו.

זהו נחל-מירב ששבילו מסומן ירוק. עוד הליכה של כרבע שעה ומימיננו פניה בדרך. אנו עולים בה והיא ממשיכה ומתעקלת לאחור ומוליכה אותנו בתוך פרדס ישן וקטן אל עבר עץ איקליפטוס ענק המזדקר מולנו. כאשר אנו לידו – מסתבר כצפוי, שלא בכדי,אלא שאכן גם הוא "עץ שתול על פלגי מים"; שכן – כאן, למרגלות העץ זורם פלג זך זרזיפי המתנקז אל בריכה עגולה, אשר מימיה מכוסים בירוק הרענן של עדשת המים הצפה. זהו עין-מירב.

אנו נפרדים מהמעין ע"מ להמשיך עוד מעט מזרחה ולפגוש מייד נביעה נוספת העונה לשם "עיינות אט". אם לא הבחנו קודם, נבחין עתה במבנה אבן עתיק הבנוי כמספר מקמרים מקבילים מטים לנפול. זה מה שנשאר מחורבת מירב.

אם נשוטט מעט בסביבת עיינות-אט, (בזהירות ובתשומת לב) נגלה כאן משטחי סלע טבעי רחבים ועליהם מספר מתקני אבן חצובים ובהם קברי-קשת, בורות מים וכיו"ב.

מייד בהמשך אנו פוגשים בשביל שחור המפנה אותנו שמאלה מהנחל ומעלה אותנו מעדנות אל הגבעה הסמוכה. מכאן מוליך אותנו השביל על הגבעה בכיוון צפון-מערב. כך כ – 20 דק' בינות מאפייני החורש הטבעי הגלילי ואנו על מדרון הגבעה הפונה מערבה. כאן – כמה מטרים מימיננו ניצב לו עץ חרוב גדול ומרשים. מנוחה קלה בצילו המבורך (זהירות מ"מוקשי" הבקר הנמצאים תמיד במקום בו רוצים לשבת). זו הזדמנות לתצפית מערבה: תחתנו בסמוך מפגש הנחלים – געתון מימין ומירב משמאל, היוצרים יחד את עמק הגעתון הרחב והפורה. בהמשך ממול רחוק יותר ניתן להבחין בגבעת קיבוץ כברי, משמאל מאגרי-געתון ובמרחק בתיה הלבנים של שכונת "נהרייה הירוקה" – החדשה.

השביל השחור מוריד אותנו אל מרגלות הגבעה וכאן למטה אנו פוגשים בעוד עץ בולט ומרשים. הפעם זהו אורן-ירושלים בודד, מן הגדולים והיפים שיש לנו בגליל. כאן מתעקל שוב השביל ומוליך אותנו ימינה – צפונה מזרחה לאורך שולי הגבעה המיוערים בחורש טבעי יפהפה. משמאלנו למטה אפיק נחל הגעתון. עוד רבע שעה ולפנינו "מעבר-בקר" נוסף – (אחרון להיום) ואנו נמצאים בעמקו הרחב של נחל-געתון. כאן נמצאים מעיינות הנחל הנזכרים בברייתא הקדומה כ"מי-גיאתו" – עין-אשחר ועין-ירק. אלא, שהם לכודים בצינורות ומשאבות ולכן נראים בשטח רק לקראת סוף החורף כאשר עודפי המים מוזרמים אל אפיק הגעתון.

לאחר מנוחה קצרה בצל שדרת האיקליפטוסים היפה במקום, אנו פוסעים חזרה מערבה בדרך העפר הטובה המשתרעת בעמק למולנו. לאחר כחצי שעה אנו מגיעים שוב אל חורבת-געתון אותה עזבנו לפני כ -3 שעות. כאן חניית הרכב וכאן סיימנו את הטיול.

חורבת געתון

שלט הסבר ואזהרה בחורבת געתון

המבנה המערבי והחצר

קשתות במבנה המזרחי

חוּרְבַת גַּעְתּוֹן (הידועה גם כ"חאן סוּרְסוֹק") היא ישוב חקלאי היסטורי נטוש בנחל געתון בגליל המערבי. היישוב הוקם בתקופת ממלכת ישראל (במאה ה-10 לפנה"ס), התפתח בתקופה הצלבנית ובתקופה העות'מאנית שימש כבית אחוזה של משפחת סורסוק - משפחתבנקאים נוצרית סורית. המקום ננטש זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות.

חורבת געתון הוכרזה כאתר מורשת לאומית, אך טרם בוצעו באתר עבודות שיקום.

תוכן עניינים

[הסתרה]

המקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

היישוב ממוקם על תל בערוצו של נחל געתון כשני קילומטר מזרחית לנהריה. סביבתו של התל עשירה במעיינות שהזינו את הנחל ואיפשרו קיום של חקלאות רב גונית. המעיינות הנובעים בסביבת התל: עין אֶשְחַר (עין סוויד), עין יָרָק (עין אל עקלית - הצלופח), עין געתון (עין אלמג'נונה - המשוגעת), עין אַט, עין מֵירָב, ועין חִישוּר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד התקופה הצלבנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מלכותו של שלמה (המאה ה-10 לפנה"ס), כנראה במסגרת הסכם עם חירם מלך צור, הוקם במקום ישוב חקלאי בשם "גיאתו".

לאחר שיבת ציון, עסקה המנהיגות הדתית רבות בסוגיית קביעת גבולות הארץ לצורך קיום מצוות הקשורות למקום (כמו מצוות שנת שמיטה). מי שהוביל את הנושא בגבולה הצפוני של ישראל היה שמעון בן שטח והוא שקבע את היישוב, שנקרא אז "ריש מייא דגעתין", כאחד מישובי הגבול‏^[1].

בתקופה הצלבנית הוקמה במקום חווה חקלאית בשם "ג'שסון"‏^[2] ותושביה היו כפופים לשליט שישב במעיליא (ואחר כך, לשליט באכזיב). החקלאות המשיכה להתפתח ונבנו אמות מים וטחנת קמח.

בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה העות'מאנית בזמנו של דאהר אל-עומר (שהיה שליט הגליל במאה ה-18) חודשו המבנים החקלאיים ביישוב (כולל אמת המים וטחנת הקמח).

ממשיכו אחמד אל-ג'זאר המשיך בפיתוח עכו והישובים החקלאיים בגליל ובעידוד השקעות זרות. בתקופה זו הגיעה לאזור משפחת סורסוק.

משפחת סורסוק הייתה משפחת בנקאים סורית אמידה בראשה עמד איאב סורסוק מביירות. המשפחה החזיקה (עד תחילת ההתיישבות הציונית בעמק‏^[3]) בשטחי אדמה נרחבים החל מדרום לבנון, דרך הרי גליל עד לעמק יזרעאל ומישור החוף הצפוני‏^[4]. עיקר רכישת האדמות התבצעה ב-1870 בעקבות שחרור אדמות על ידי הממשל הטורקי ותוך ניצול חוקים עות'מאנים מגבילים בנושא סחר בקרקעות.

המשפחה הקימה את מבנה האחוזה הנראה כיום בשטח ואת החווה החקלאית סביבו. המקום נקרא אז "ח'רבת אלג'עתון" והוא הוקם על החורבה הצלבנית.

ערעור המצב הביטחוני בתקופת המרד הערבי הגדול (1936-1939) החליש את מעמדה של החווה. סגירת גבול לבנון לאחר מלחמת השחרור סגר את השוק העיקרי של מוצרי החווה עד נטישתה בתחילת שנות החמישים.

מסוף התקופה העות'מאנית ובמהלך תקופת המנדט ניהל את המקום נציג של משפחת סורסוק, חביב חווא (אביה של רימונדה טאוויל וסבה של סוהא ערפאת).

מהקמת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העצמאות עבר המבנה לנכסי נפקדים. שנים רבות עמד המקום בשיממונו ונפל קורבן לשוד אבנים. רק לאחר הכרזת קק"ל על המקום כאתר תיירות, נעצרו הגניבות והחל במקום פיתוח דרכי גישה ומסלולי טיול. למרגלות החורבה הוצבו שולחנות פיקניק ושילוט על מסלולים בקרבת מקום. כמו כן, נבנתה בריכה בערוץ הנחל. מי המעיינות נתפסו על ידי מקורות, כך שניתן לראות זרימה בערוץ רק לאחר גשמים.

נכון ל-2014, המבנה מגודר ואינו נגיש בגלל חשש למפולות.

****************************************************

http://www.palestineremembered.com/Acre/al-Nahr/Story8457.html

قرية النهر

مشاركة في تاريخ 18 كانون ثاني، 2008

مرعي محمود مرعي

قرية النهر

قصة قرية فلسطينية

أولاً- اصل التسمية

سميت قرية النهر بهذا الاسم لوجود نبعان كبيران من المياه حولها. فقد كانت هذه الينابيع سبباً في إطلاق تسمية "النهر" عليها.

1- الينبوع الأول: بركة الفوارة وتقع شرقي القرية.

2- الينبوع الثاني: بركة تل المفشوخ وتقع غربي القرية.

ثانيا- جغرافية قرية النهر

قرية النهر قرية عربية لا أثر للصهاينة فيها تبعد حوالي 14 كم إلى الشمال الشرقي من عكا, على طريق عكا-ترشيحا. وتحيط بها قرى أم الفرج من الغرب والكابري من الشرق والغابسية والشيخ داوود ودنون من الجنوب الشرقي.

تمتلك قرية النهر حوالي 5261 دونماً منها 28 دونم مبني و5079 أراض زراعية جميعها ملك لأهلها العرب تشتهر بزراعة الحمضيات على أنواعها وهي الأولى في القضاء حيث تبلغ مساحة الأراضي التابعة للنهر و المزروعة حمضيات 2066 دونما, بالإضافة إلى 310 دونم من الزيتون حيث كانت هناك معصرة لصناعة الزيت في القرية قرب نبع الفوارة وهذه المعصرة ملك لآل العفيفي، أكبر عائلة في القرية، بالإضافة إلى بساتين الكرمة و الأشجار المثمرة و الخضراوات والفواكة المتنوعة.

والقرية عبارة عن حارتين. الحارة الأولى تسمى الحارة الشرقية وكان يطلق عليها النهر، والحارة الغربية وكان يطلق عليها "تل النهر" وللاختصار تسمى "التل". والتل تقوم على هضبة مرتفعة حوالي 50 متراً عن سطح البحر. يوجد قرب القرية تل يسمى تل القهوة وفيه الكثير من الآثار.

تقسم قرية النهر إلى قسمين بينها بستان الجزيرة لآل الشاذلي. وهي مستطيلة الشكل أول ما يواجهنا فيها بيوت عائلة العفيفي حيث جنينة العفيفي المشهورة بأزهارها ثم الساحة أمام البيوت ويطل على الساحة بيت محمود سعيد مرعي العفيفي، يحيط به بيوت أولاد عمه. بعد ذلك تسير بنا الطريق إلى الحارة حيث تقام البيوت على جانبي الطريق وهي بيوت مصنوعة من الحجارة المغطاة باللبن والطين حيث سقوفها مؤلفة من الخشب المغطى بالتراب حتى تصل إلى آخر القرية حيث يقوم في نهاية القرية بيت آل الشاذلي.

في هذه القرية نبعان كبيران تتفجر منهما المياه وتسير في قنوات حيث تسقي بساتينها:

1- الينبوع الأول: بركة الفوارة وتقع شرقي القرية.

2- الينبوع الثاني: بركة تل المفشوخ وتقع غربي القرية.

ترتفع بركة الفوارة حوالي ستة إلى سبعة أمتار عن سطح الأرض وتفيض عنها المياه لتجري في قناة تنتهي عند مطحنة للقمح والذرة. بعد إدارة دولاب المطحنة المائية تجري هذه المياه لسقاية بساتين النهر وأم الفرج (القرية المجاورة لقرية النهر).

وادي المفشوخ يخرج من جنوب معليا و ينتهي في البحر عند مستعمرة نهاريا و يمر بخربتي زونيتا و جعتون و بقريتي النهر و أم الفرج و بموقع الحميمة القرية الصغيرة. و يفرغ المفشوخ أربعة ملايين متر مكعب سنويا.

أقيمت على نبع التل (أو بركة التل أو نبع المفشوخ كما كانت تسمى وتعرف من أهالي القرية) بركة كبيرة. ويعتبر نبع المفشوخ أغزر من نبع الفوارة بأربعة أضعاف على وجه التقريب. أقيمت في أسفل البركة مطحنة للحبوب سميت مطحنة البركة أم حجرين لأن مياة البركة كانت تدير دولابين في وقت واحد نظراً لغزارتها. وتجري المياه بعد ذلك في قناة حفرت خصيصاً لها لسقاية بساتين النهر وبساتين أم الفرج والحميمة.

في القرية جنينة (حديقة العفيفي) ملك لآل العفيفي وهي من الجنائن النادرة في فلسطين حيث يمر في وسطها قناة مياه الفوارة وعلى جانبي القناة مقاعد من الخشب، وكانت الجنينة مسقوفة بعرائش، وفيها شارعان مبلطان يقسمانها إلى أربعة أقسام متساوية حيث جميع هذه الأقسام مغروسة بالورود والرياحين المتنوعة الأشكال والألوان. يحيط بالحديقة جدار من الإسمنت يعلوه حديد بشكل جميل وملون باللون الأزرق. وكانت تقام أمامها الأعراس والتعاليل أثناء الليل.

نظراً لكثرة المياه في القرية شيد عدد من المطاحن على مساقط هذه المياه حيث كان جميع أهالي القرى المجاورة يقصدون قرية النهر حاملين معهم القمح والذرة لطحنها في مطاحن القرية.

كانت المياه تجري لتصب في بئر عميقة حوالي 2-3 أمتار مبنى على سطح غرفة واسعة وفي أسفله فتحة صغيرة ينزل منها الماء بزخم على دولاب خشبي مثبت على عامود كبير ومتصل بحجر مستدير مؤلف من حجرين سفلي وعلوي، السفلي ثابت والعلوي متصل بالعامود ومثبت فيه. وعندما يدور الدولاب جراء سقوط المياه عليه يدير حجر الطاحونة العلوي. على الحائط فوق الحجر كانت هناك خزانة خشبية كبيرة تملأ بالحبوب وينزل منها الحب بشكل متوازن وبكميات قليلة إلى فم الحجر فيطحن ويتحول إلى طحين ناعم ثم يعبأ في أكياس.

وأهم هذه المطاحن:

1- مطحنة بركة التل

2- مطحنة المفشوخ العليا: تبلغ مساحتها حوالي خمسة دونمات وهي ملك للسيد محمود سعيد مرعي العفيفي.

3- مطحنة المطروف

4- مطحنة أم حجرين

5- مطحنة بركة الفوارة

6- مطحنة أم قنطرة

7- مطحنة وادي المفشوخ السفلى

تشتهر قرية النهر ببساتينها الشاسعة حيث زراعة الحمضيات والفواكه والخضراوات نظراً لغزارة مياه ينابيعها العذبة وآبارها الارتوازية. تسقى هذه البساتين من مياه نبعي البركة والفوارة حيث قسمت هذه المياه إلى مجارف بالساعات على الأراضي حسب مساحتها. وهذه المياه مقسمة ومسجلة في دوائر المساحة.

من أهم هذه البساتين:

؟ بستان اللوزات

؟ بستان الجزيرة

؟ بستان محمود

؟ بستان عثمان

؟ ظهر التل

؟ بستان البركة

؟ بستان جزيرة امباركي

؟ بستان شريح

؟ بستان أبو اللبن

؟ بستان الملك

؟ بستان النزهة

؟ بستان الموارس

؟ بستان الجغبير

؟ بستان أبو هاشم

؟ بستان حوزة نجم

؟ بستان زيتون القاضي

؟ بساتين قطران

msarat - مسارات الميس - اعداد وتصوير سهيل مخول

Monday, February 15, 2016

المسار رقم 5/4 وادي الجعتون و مغارة الخفتة بالقرب من ادمت يوم السبت 13.02.2016